להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 
מאת: ונסה ג' ג'ונס
 

תקציר
למרות שיתרונות הריפוי בסביבה לחה פורסמו ברחבי העולם, השימוש בגאזה ארוגה כחומר הבא במגע עם פצע רווח עדיין במדינות רבות. מאמר זה עוקב אחר ההיסטוריה של גאזה והבעיות הקשורות בשימוש כנגד הכנסת אחד החומרים המודרניים הראשונים, ההידרוקולואיד. המאמר בודק מדוע מהפכה זו בחומרי חבישה לא בישרה שינוי מיידי בפרקטיקה להפסקת השימוש בגאזה. מאז שנות השבעים, הטווח, הזמינות והתחכום של חבישות אלה ושל חבישות משמרות לחות אחרות גדלו באופן דרמטי, ועדיין נראה שמטפלים מסוימים לא השתכנעו. כמו כן נשקלים התהליכים המהווים בסיס לשינויים אישיים וארגוניים העשויים לתרום להסתייגות זו.
 
מילות מפתח: שינוי, גאזה, הידרוקולואידים

 
היסטוריה של השימוש בגאזה
גאזה משמשת לעתים קרובות כמונח כללי המכסה טווח רחב של מוצרי חבישה. עם זאת, קיימות קבוצות משנה רבות של מוצרי גאזה השונות בהתאם למבנה הבד או להרכב החומר. שתי הקבוצות העיקריות נקראות (א) ארוגות, או (ב) בלתי ארוגות. חשוב שהמשתמשים יבדילו בין שתי קבוצות משנה אלה, מאחר ותכונות המוצר וביצועיו ישתנו במסגרת כל קבוצה
תחבושות גאזה בלתי ארוגות עשויות באופן כללי ממשי מלאכותי או מתערובות סיבים סינטטיים. להבדיל מגאזה ארוגה, תחבושות אלה הוכנסו לשימוש על מנת להחליף מוצרים ארוגים, מאחר והם נצמדים פחות לפצע ובעלי סבירות נמוכה יותר לשחרור סיבים.
מוצרים ארוגים, הנקראים לעתים קרובות גאזה סופגת, עשויים ככלל מ-100% סיבי כותנה טבעית ומיוצרים באותה הדרך מזה מאות שנים. סוג זה של גאזה הוא בעל הפוטנציאל לגרום לבעיות רבות יותר מכל סוג אחר, מאחר והוא משיר סיבים כאשר הוא נגזר ונוטה להשאיר סיבים בפצע לאחר הסרת התחבושת. גאזה ארוגה היא התחבושת העתיקה ביותר הנמצאת עדיין בשימוש, ושימשה כבר את המצרים הקדמונים כדי לעטוף גופות לפני קבורה.
לפני שנות השישים, שימשה גאזה לכל סוגי הפצעים והייתה שימושית במיוחד לטיפול בפציעות נרחבות שנגרמו לחיילים במהלך קרב. כדי לספוג את ההפרשות מהפצע ולספק את סוג הסביבה שתאפשר לפצע ליצור גלד, השתמשו בכמויות גדולות של תחבושות גאזה ארוגות.
למרות שלא היו חומרים זמינים אחרים, נחשבו תחבושות אלה למקובלות, מאחר ובאותו זמן היו סבורים כי סביבת פצע יבשה תאיץ את מותם של חיידקים.
כמו כן תהליך התייבשות נתפס כמסייע להטריית הפצע, משום שכאשר הגאזה התייבשה, הרקמה המתה נדבקה אליה והוסרה עם הסרת התחבושת.
לפני הופעת התחבושות משמרות הלחות, חבישת חלל פצע בגאזה, הן במהלך הניתוח והן לאחריו, היוותה גם היא פרקטיקה נפוצה. סרט גאזה הורטב בחומרי חיטוי כגון EUSOL, Proflavin, Chlorhexadine, ונדחס בחוזקה לתוך חלל הפצע. התיאוריה הייתה שדבר זה שומר על הפרדה של שולי הפצע, ומאפשר לפצע להגליד מהבסיס כלפי מעלה, למרות שהדבר לא הוכח מעולם.

 
נקודות מפתח
  • גאזה משמשת לעתים קרובות כשם כללי לטווח רחב של מוצרי חבישה.
  • תחבושות גאזה בלתי ארוגות עשויות בדרך כלל ממשי מלאכותי או מתערובת סיבים סינטטיים; תחבושות אלה הוכנסו לשימוש כדי להחליף מוצרים ארוגים משום שהם נדבקות פחות לפני הפצע ובעלות סבירות נמוכה יותר לשחרור סיבים.
  • מוצרים ארוגים, הנקראים לעתים קרובות גאזה סופגת, עשויים באופן כללי מ-100% סיבי כותנה טבעית; יש להם פוטנציאל לגרום לבעיות רבות יותר משום שכאשר חותכים אותם הם נוטים להשיר.
  • סיבים הנותרים בתוך הפצע לאחר הסרת התחבושת.
 
מחקר שנערך על השפעת חומרי חיטוי החל מסע צלב של כתבי עת סיעודיים באנגליה (UK) שהוביל לאיסור על השימוש בחומרים אלה לטיפול בפצעים. מגמה זו התבססה בעיקר על עבודה שביצעו Brennan ו-Leaper, משום שהם הראו כי חומרי חיטוי מסוימים גרמו לעיכוב בהחלמה, לפחות בגוף החי (in vivo).
המוקד הוסט מהשימוש בגאזה כחומר חבישה בעל פוטנציאל מזיק, להתמקדות בתמיסה שבה הושרתה הגאזה, ואחיות החלו להחליף חומרי חיטוי בסליין. דבר זה לא פתר את הבעיות הקשורות לשימוש בגאזה, משום שהמטפלים האמינו שהם משתמשים כעת בתמיסה בלתי מזיקה, כלומר תמיסה פיזיולוגית על פני שטח הפצע.
תמיסת סליין היא תמיסה איזוטונית, אך מאחר ומים מתאדים מהתחבושת, התמיסה הופכת להיפרטונית וסופחת נוזלים מהפצע לתוך הגאזה. בנוסף אם הגאזה אינה מורטבת מחדש, התחבושת מתייבשת במהירות, והופכת לכדור קשיח. הסרת התחבושת לאחר מכן תכאיב למטופל ואף עלולה לגרום לביקור נוסף בחדר הניתוח. עם זאת, בעיות אלה זכו להתעלמות או לזלזול לעתים קרובות, משום שתשומת הלב הופנתה לויכוח על חומרי חיטוי. לא ברור אם השימוש בחומרי חיטוי היה הגורם האמיתי לדאגה, משום שהתמיסות לא באו בדרך כלל במגע עם הפצע בכמויות מספיקות או למשך זמן ארוך מספיק כדי להזיק למטופל.

 
הכנסתם לשימוש של חומרי חבישה מודרניים
עקב התסכול ממגבלות התחבושות הבסיסיות שהיו זמינות באותו זמן, Bloom, כירורג צבאי במלחמת העולם השנייה, פיתח תחבושת של צלופן סטרילי, בו השתמש כדי לכסות פצעים חשופים במקום Tulle-gras. חומר זה יוצר בזמנו מגומי, היה עמיד למים, ובלתי מתאים במידה רבה, משום שגרם למסרציה. כמו כן, בשל קשיחותו, היה שביר מאוד ונטה להיסדק לעתים קרובות.
עם זאת, על ידי כיסוי של חבישה זו בגאזה, הראה Bloom שהפרשות עברו דרך הצלופן לתוך הגאזה, טכניקה שאפשרה למטופלים לנוע ללא כאב ומנעה איבוד פלסמה.
פיתוח נוסף של חומרים בצורת שכבה חדירה למחצה שמקורה בניילון נחקרה על ידי Bull ועמיתיו ב-1949, ולאחר מכן על ידי Schilling ועמיתיו. כמו כן, Gilje, רופא עור נורבגי, פרסם באותו הזמן עבודה שבוצעה על מטופלים עם כיבים ורידיים ברגליים, בה צוין שהחלק של הכיב שכוסה בסרט דביק הגליד מהר יותר.
למרות שרעיון הריפוי בסביבה לחה הלך והתבסס, פיתוח נוסף של חומרי חבישה התחיל לצבור תנופה רק לאחר ממצאיו של Winter. חוקר זה דיווח על תוצאותיהם של שני ניסויים בחתכי עובי חלקי בחזירים, בהם הדגים שפצעים הגלידו בקצב מהיר יותר כאשר נשמרו לחים תחת מעטה של שכבת פוליתן.
מחקרים נוספים שביצעו Hinman ו-Maibach על פצעים ניסיוניים דומים בבני אדם תמכו גם הם בממצא זה והובילו לייצור תחבושת הפילם החדיר למחצה הראשונה, Opsite®.
למרות שחבישות פילם היוו פיתוח מלהיב עבור המשתמשים, השימוש בהם היה מוגבל לפצעים שטחיים עם הפרשה קלה עד מתונה, ולכן לא היוו חלופה טבעית לגאזה עבור סוגים רבים של פצעים. ייצור התחבושת ההידרוקולואידית הראשונה ב-1982 הרחיב באופן משמעותי את אפשרויות אמצעי החבישה שעמדו לרשות המטפלים, וסימן עידן חדש של מוצרי טיפול בפצעים.
GranuFlex® (או DuoDerm®) היה בעל מבנה מורכב, והכיל שכבה פנימית של חומר הידרוקולואידי העשוי מתערובת ג'לטין, פקטין, וסודיום-קרבוקסי-מתילצלולוז (CMC) בשילוב פוליסובותילן הנמצא בג'ל הידרופילי.
השילוב של חבישת פילם/קצף היה מסוגל לפעול גם כמבודד חום וכמחסום בפני מיקרואורגניזמים בשני הכיוונים.
להידרוקולואידים הייתה היכולת לספוג הפרשות פצע וליצור ג'ל על פני שטח הפצע, ומאחר וניסיונות מוקדמים יותר ליצור תחבושות מבלי לגרום למסרציה נכשלו, היה זה צעד משמעותי קדימה.
תחבושות הידרוקולואידיות אלה אפשרו לפצע להישאר לח, אך שלטו בחדירת מים מתחת לחבישה בכך שהעבירו אותם לסביבה החיצונית וכך הקטינו את הסיכון למסרציה. מנגנון זה היה תלוי חלקית בקצב העברת אדי הלחות (MVTR) של שכבת החבישה, וחלקית בכושר הספיגה של השכבה ההידרוקולואידית. הספיגה המבוקרת של הפרשות הפצע שמרה על סביבה לחה על פני שטח הפצע, לחלחה גלד נמקי יבש, ובכך עודדה הטרייה אוטוליטית, תוך פרוק חומר בלתי רצוי, וניקוי הפצע מתאים מתים.
באופן זה, סיפקה חבישה זו חלופה מתקדמת לגאזה, שלא הייתה מסוגלת לבצע אף אחת מפעולות אלה.


נקודות מפתח
  • עקב התסכול ממגבלות החבישות הבסיסיות שהיו זמינות בזמנו, פיתח Bloom כירורג צבאי במלחמת העולם השנייה, תחבושת של צלופן סטרילי לכיסוי פצעים חשופים.
  • כיסוי חבישה זו בגאזה הראה שהפרשות עברו דרך הצלופן לתוך הגאזה, טכניקה שאפשרה למטופלים לנוע ללא כאב ומנעה איבוד פלסמה.
  • מחקרים ופיתוח נוסף של חומרים בצורת פילם חדיר למחצה שמקורו בניילון, הראו שפצעים התכסו באפיתל בקצב מהיר יותר כאשר נשמרו לחים מתחת לכיסוי שכבת הפוליתן.
  • ייצור התחבושת ההידרוקולואידית הראשונה ב-1982 הרחיב את טווח אפשרויות החבישה הזמינות לרופאים ובישר על עידן חדש של מוצרי טיפול בפצעים.
 
כחלק מאמצעי חבישת הפצעים המודרניים הראשונים הזמינים מזה למעלה מ-20 שנה, עברו תחבושות אמינות וגמישות אלה שינויים שונים של הנוסחה המקורית. הן שמרו על מקומן בהתמחות של טיפול בפצעים בכך שסיפקו את סביבת ההחלמה הלחה המיטבית לפצע במגוון של סוגי פצעים.
השפעת תחבושות אוטמות על התהליכים הביולוגיים של החלמת פצע נחקרה רבות במסגרת מגוון מחקרים in vitro, בבעלי חיים ובבני אדם. בסביבה הלחה שיצרו התחבושות משמרות הלחות, נשמרה חיוניותם של התאים, דבר שאפשר להם לשחרר גורמי גדילה וציטוקינים התורמים לתהליך הריפוי. סבורים שהסביבה הלחה, ההיפוקסית, שיוצרות התחבושות משמרות הלחות מקדמת יצירת כלי דם, מגדילה את מספר הפיברובלאסטים העוריים, ובכך מקדמת יצירת רקמת גרנולציה ומגבירה את ייצור הקולגן.
מחקרים ניסיוניים נוספים ומחקרים בפצעים בבני אדם זיהו הבדלים הקיימים בין פצעים אקוטיים וכרוניים. מספר חוקרים אימתו את העובדה שהפרשות פצע מכילות מרכיבים המזרזים או מעכבים ריפוי. ממחקרים אלה ברור שקיימות מספר סיבות ביולוגיות לשימוש בתחבושות השומרות על סביבה לחה ושומרות על מגע של נוזלי הפצע עם פני שטח הפצע.
את העדויות לכך שחבישות מודרניות מסוגלות לספק סביבה טובה יותר מאשר גאזה ניתן לייחס לחוקרים משלושת העשורים האחרונים. עם זאת, ההיסטוריה מראה שכבר ב-1797, השתמש Thomas Baynton בסרט דביק אוטם לטיפול בכיבים ורידיים ומצא שהחלמתם הייתה מהירה יותר בהשוואה לאלה שנחבשו בגאזה מקובלת.
 
נקודות מפתח
  • הכנסתן לשימוש של תחבושות משמרות לחות הייתה אמורה להקל על המעבר משימוש נרחב בגאזה, אך גאזה ארוגה ממשיכה עדיין להוות את המוצר הנפוץ ביותר לטיפול בפצעים.
  • סקירות מקיפות שנערכו לאחרונה מספקות עדות משכנעת לכך שמגוון מוצרים משמרי לחות עולים ביתרונותיהם על גאזה ביחס לריפוי, כאב וזיהום.
 
עדויות לשינוי ?
הכנסתן לשימוש של תחבושות משמרות לחות הייתה אמורה להקל על המעבר לפרקטיקה שונה מהשימוש הנפוץ בגאזה, אך גאזה ארוגה ממשיכה עדיין להוות את המוצר הנפוץ ביותר לטיפול בפצעים. ביפן, דווח כי 44% מהמטופלים עם פצעים כרוניים מטופלים בגאזה בניגוד ל-16% המטופלים בתחבושות משמרות לחות.
במקרים מסוימים ניתן לטעון שמטפלים חשים שריפוי פצעים בתנאי לחות מושג באמצעות חבישה בגאזה עם תמיסת סליין, כאילו שאם תישמר לחה ניתן יהיה לראות בה חבישה יעילה לפצע. למען האמת, אין בכך עמידה באף אחד מהקריטריונים לחבישה מודרנית, משום שהגאזה נשמרת לחה לעתים נדירות, ומתייבשת על הפצע והופכת לתחבושת“wet-to-dry”.
בארצות הברית, חבישה בגאזה כתחבושת "wet-to-dry" או "wet–to-moist" משמשת עדיין כשיטה נפוצה להטרייה. שיטה זו, המאפשרת לתחבושת להתייבש על פני הפצע וגורמת כאב למטופל בעת ההסרה, מהווה גם שיטה בלתי סלקטיבית לגבי סוג הרקמה המוסרת.
בסקר של 240 אחיות מצאו Stotts ועמיתיו כי 19.8% ביצעו הטרייה מכאנית באמצעות תחבושות "wet-to-dry", ו-26.5% השתמשו בגאזה לחה כחבישה העיקרית לטיפול בפצעים פתוחים.
בסקר של Turner ועמיתיו, אחיות טיפולי בית דיווחו גם כי הרוב המכריע של החבישות (89%) שנרשמו על ידי מטפלים היו חבישות "”wet-to-dry.
לאחרונה מצאו Pieper ועמיתיו במחקר שכלל 1029 מטופלים עם 1638 פצעים מסווגים, כי 406 מטופלים טופלו בגאזה יבשה, ו-145 טופלו בגאזה שהורטבה בתמיסה פיזיולוגית.
מספר גדול של מחקרים הדגישו חסרונות ובעיות הקשורות לחבישות גאזה בהשוואה ליתרונות המושגים באמצעות חבישת פצעים מודרנית כגון הידרוקולואידים. זמן החלמה קצר יותר, ירידה באחוז מימדי כיבים, תדירות החלפת החבישות, זמן צוות ונסיעות הקשורים לביקורי בית, ושהייה בבית חולים.
אנליזת-על נוספת של ניסויים מבוקרים אקראיים בהידרוקולואידים הראתה גם היא יתרון רפואי וסטטיסטי על פני גאזה.  
סקירות כלליות שנערכו לאחרונה מספקות עדויות משכנעות לכך שמגוון מוצרי הטרייה לחים יהיו טובים יותר לעומת גאזה בהתייחס לריפוי, כאב, וזיהום.
גאזה ארוגה מועדת ליצירת סיבים ולבלייה, במיוחד בעת גזירה. אם היא משמשת לחבישת פצעי ניתוח, היא עלולה לגרום לתגובות לגוף זר בצורת גראנולומות או הידבקויות.
בפצעים המפרישים בכמות רבה לא ניתן לטפל בגאזה בצורה יעילה, משום שלאחר שנספגה, תיווצר מסרציה בפצע. תחבושות סופגות קונבנציונאליות העשויות מכותנה, מספקות הגנה מוגבלת נגד זיהום חיידקי. אם מתאפשרת חדירה, נפתחת הדרך לכניסתם ויציאתם של חיידקים אל הפצע וממנו.
ייצורן של החבישות האוטמות ההידרוקולואידיות החדשות בשנות השמונים היה אמור להגדיל את יכולתם של המטפלים לטפל בהפרשה מפצעים, ולמנוע בעיות אלה. עם זאת, בזמנו, באופן חלקי בשל המונח "אטימה", הובעו חששות שתחבושות פילם ותחבושות הידרוקולואידיות יקלו על התרבות חיידקים. למרות שבמהלך העשור הבא הראו מספר חוקרים שתחבושות הידרוקולואידיות סיפקו מחסום חיצוני לחדירת חיידקים ונגיפים, וכי מספר החיידקים גדול באותה המידה מתחת לתחבושות גאזה ומתחת לתחבושות הידרוקולואידיות, נושא זה עדיין נתון לויכוח.
במחקר רטרוספקטיבי של השימוש בהידרוקולואידים לטיפול ברגליים סוכרתיות לא מצאוKnowles ועמיתיו עליה בזיהום. Field ו-Kerstein דיווחו בסקירת נתונים על ניסויים מבוקרים במגוון פצעים כי אחוזי הזיהום היו נמוכים בהרבה עם תחבושות אוטמות (7.1% בחבישות קונבנציונאליות ו-2.6% בחבישות אוטמות). Boulton ועמיתיה דיווחו גם הם במחקר רטרוספקטיבי על תוצאות רפואיות במשך תקופה של 18 חודשים על 6% זיהומים בשימוש בחבישות קונבנציונאליות מסוג גאזה בהשוואה ל-2.5% זיהומים בלבד בשימוש בהידרוקולואידים. סקירות אחרות דיווחו גם הן כי הידרוקולואידים מספקים סביבה מיטבית לתפקוד מנגנוני ההגנה הנורמאליים החיוניים לפיקוח על אורגניזמים פולשים.
הסרת תחבושות קונבנציונאליות יבשות כגון גאזה מעל פצעים מזוהמים, משחררת מספרים גדולים באופן משמעותי של חיידקים לאוויר בהשוואה לתחבושות אוטמות. לפני זמן מה דווח בסקירתם של Hutchinson ו-Lawrence כי להפצת אורגניזמים הנישאים באוויר והמועברים עקב הסרת תחבושות היה פוטנציאל להגדיל את מספר ההידבקויות בזיהומים הנרכשים בבתי חולים, במיוחד במפגש עם אורגניזמים עמידים. עבודתו שלLawrence תרמה רבות להבנת ההפצה באוויר, מאחר שבמחקרו מ-1994, הוא גילה כי מספרם של אורגניזמים המופצים באוויר גדול פי 15 בתחבושות מכותנה מאשר בתחבושות אוטמות, וספירות האורגניזמים נותרו ללא שינוי 30 דקות לאחר ההסרה.
עם זאת, עדויות מחקריות חזקות העשויות להיות לא מוסברותמשפיעות לעתים קרובות על הבחירה. תפקודן של תחבושות אוטמות במצב רפואי נתון יושפע תמיד ממגוון גורמים הקשורים למטופל ולסביבה. המחלות הקיימות של המטופל ישפיעו על מנגנוני ההגנה שלו, וההגנה המיקרוביאלית עלולה להיפגעבשל עודף לחות מהזעה שיגרום למסמוס העור ולירידה בהצמדת התחבושת. תנועת המטופל עלולה לגרום גם לתזוזה של החבישה או לקפלים שיאפשרו מעבר אורגניזמים אל אתר הפצע או ממנו.
במצבים כאלה, יתכן שהחבישה תהפוך למוקד העניין העיקרי ותיחשב לגורם העיקרי לזיהום הפצע. דבר זה עלול למנוע ממטפלים לשקול גורמים אחרים שהם בעלי סבירות גדולה יותר לגרום לזיהום הפצע, כגון פגיעה בזרימת דם, או נוכחות רקמה נמקית.

 
נקודות מפתח
  • בפצעים המפרישים בכמות גדולה לא ניתן לטפל ביעילות בגאזה, המספקת הגנה מוגבלת נגד זיהום חיידקי.
  • המונח "אטימה" גרם באופן חלקי להבעת חששות שתחבושות פילם והידרוקולואידים יקלו על התרבות חיידקים.
  • מחקרים רפואיים מצאו כי הסרת תחבושות יבשות קונבנציונאליות כגון גאזה מפצעים נגועים משחררת לאוויר מספרי חיידקים גדולים בהרבה בהשוואה לתחבושות אוטמות.
  • התוצאות שמשיגות תחבושות אוטמות במצבים רפואיים יושפעו תמיד ממגוון גורמים הקשורים למטופל ולסביבה.
  • סביר שתחבושות יהפכו למוקד העניין העיקרי וייחשבו לגורם לזיהום הפצע.
  • דבר זה עלול למנוע ממטפלים מלשקול גורמים אחרים שהם בעלי סבירות גבוהה יותר לגרום לזיהום הפצע, כגון פגיעה בזרימת דם, או נוכחות רקמה נמקית.
 
התנגדות לשינוי
בשל הקשיים המובנים בביצוע ניסויים מבוקרים בחבישת פצעים באוכלוסיה הטרוגנית זו, חוקרים הדגישו שלמרות הראיות החיוביות, מחקרים רבים לוקים בבעיות תכנון כגון גדלי מדגם קטנים ומדדי תוצאה שונים.
ההבדלים בביצועים של תחבושות שונות, והמורכבות של סוגי פצעים שונים, תרמה בעבר לקושי להציג בפני מטפלים ראיות חותכות שחבישה ספציפית כלשהי עשויה לעלות על אחרות מבחינה רפואית או מבחינת עלותה.
למרות שקיימים נושאים מסובכים רבים הקשורים להמשך השימוש בגאזה, במדינות מסוימות דבר זה קשור בפשטות להחזר הוצאות על חבישה וביטוח רפואי אישי. בעוד שבתיאוריה הבחירה המתאימה בתחבושת יכולה להיחשב כחיונית לתהליך הריפוי, בפועל אם עלותה של תחבושת בודדת מהווה שיקול מרכזי, יתכן שנושאים אחרים כגון נוחות המטופל, קצב ריפוי מהיר יותר, וזמנם של אנשי הצוות לא יובאו בחשבון. עם זאת, מאחר ותחבושת גאזה דורשת החלפה תכופה, שיקול העלות נתון בספק. תכיפות החלפת הגאזה קשורה לא רק לעלות תחבושת בודדת אלא גם למיומנות, בעיקר בהקשר לחבישה בגאזה של חללים קטנים. חבישת פצע בגאזה דורשת מיומנות גדולה יותר, מצריכה שימוש בציוד רב יותר, דורשת זמן רב יותר מהאחות, ולא סביר שהגאזה תמלא את חלל הפצע לאחר שהתייבשה והתכווצה.
סיבות אחרות עשויות להיות קשורות במידה מועטה יותר לעלויות ומסובכות פחות, וניתן להסבירן כגורמי נוחות, כלומר, המטפלים רגילים להשתמש בגאזה ואינם רואים סיבה לשינוי. בעוד שגורמי נוחות אלה נכונים לגבי המטפל, ספק אם הם נכונים לגבי המטופל.
תחבושות גאזה קונבנציונאליות נדבקות לפני הפצע, גורמות לדימום ולנזק לרקמה עם הסרת התחבושת, וחושפות את המטופל לכאב ללא צורך.
מאז הכנסתם לשימוש, הידרוקולואידים היו, והינם עדיין, מיועדים להישאר במקומם במשך מספר ימים. עם הסרתם, נמצא כי אינם נדבקים לפצעים וגורמים פחות טראומה לרקמות חדשות שנוצרו כפי שקורה בשימוש בגאזה. כמו כן דווח כי הם מספקים הקלה מקומית בכאב לאזור הפצע, כנראה בגלל הגנה על קצות עצבים. נוסחות חדשות יותר של תחבושות CMC המשמשות לחבישה הראו מספר השפעות חיוביות על המטופל, בכך שגרמו לפחות כאב בעת החבישה ובעת ההסרה, והפחיתו את השימוש במשככי כאבים.
אך בעוד שמטפלים מעדיפים להמשיך ולהאמין כי קיים חוסר בעדויות מוצקות לטובת תחבושת מסוימת כלשהי, קיימות עדויות רבות נגד השימוש בגאזה. עם זאת, נראה כי התפיסה על פיה גאזה הנה בעלת יעילות רפואית שווה לחומרים מודרניים הנתפסים כיקרים יותר ממשיכה להתקיים.
למרות שקיימות תיאוריות שונות בנוגע לסיבה שבשלה אנשים משנים את התנהגותם, רכישת מידע עשויה לספק לאנשים את הכוח לשינוי, והיא הכלי בו ניתן להשתמש על מנת לשנות דפוסי טיפול ולהביא לשינוי ברמת המוסד.
לכן ניתן לטעון שההתנגדות מצד מטפלים למעבר מגאזה למוצרים מודרניים היה, וממשיך להיות מבוסס על חוסר הידע שלהם בקשר לפיתוח מוצרים ולעקרונות שבבסיס הריפוי של פצעים בסביבה לחה.
מחקרים על תפקיד האחות בטיפול בפצעים מצאו כי החלטות מושפעות לעתים קרובות לא מגורמים מקצועיים כגון ידע, או שימוש בממצאי מחקר, אלא מגורמים בינאישיים כגון העדר אסרטיביות וקשרים עם רופאים או עם אחיות אחרות בצוות.
למרות שאחות מומחית עשויה להמליץ על השימוש בתחבושות מודרניות, יתכן שלא תהיה תמיד בעמדה שתאפשר לה ליישם את חבישת הפצעים הראשונית. באופן מסורתי קיבלו כירורגים את ההחלטות הראשוניות הנוגעות לחבישה בסיום הניתוח, ורבים מהם עדיין בוחרים בגאזה בשל עלויות נמוכות והעדפות אישיות.
במחקריהם של Flanagan ו-Harker, אחיות מומחיות אמרו כי קונפליקט שכיח זה בנוגע לבחירת החבישה היה בעל סבירות גבוהה לעלות בחדר הניתוח. עם זאת, קונפליקט כזה היה בעל סבירות נמוכה יותר לעלות במקרה של רופאים משום שלאחיות יש בדרך כלל יחסים קרובים יותר עם עמיתיהן.
במחקריהם של Flanagan ו-Harker כאשר רופאים רשמו חבישות, אחיות אמרו שהרגישו תחת לחץ לשתף פעולה, ולעתים קרובות מצאו שקל יותר לוותר ולהשתמש בטיפול שלא הסכימו לו כדי לשמור על איזון היחסים במחלקה.

 
נקודות מפתח
  • בעוד שבתיאוריה הבחירה המתאימה בחבישה עשויה להיחשב כחיונית לתהליך הריפוי, בפועל, אם עלות התחבושת מהווה שיקול מרכזי, יתכן שנושאים של נוחות המטופל, קצב ריפוי איטי יותר, וזמן צוות לא יובאו בחשבון.
  • ניתן להסביר סיבות אחרות כגורמי נוחות, כלומר המטפלים רגילים להשתמש בגאזה ואין להם סיבה לשנות הרגל זה.
  • ההתנגדות למעבר למוצרים מודרניים הייתה, והינה מבוססת עדיין על העדר ידע הקשור לפיתוח מוצרים ולעקרונות שבבסיס ריפוי פצעים בסביבה לחה.
  • מחקרים על תפקיד האחות בטיפול בפצעים מצאו שהחלטות מושפעות לעתים קרובות לא מגורמים מקצועיים, אלא מגורמים בינאישיים.
  • למרות שאחיות מומחיות עשויות לעודד את השימוש בתחבושות מודרניות, לא תמיד הן נמצאות בעמדה המאפשרת להן לבצע את חבישת הפצעים הראשונית.
  • במדינות כגון ארצות הברית, גרמניה, ויפן, למרות שהרופא הוא שרושם את החבישה, אופן ההנחה או ההסרה על ידי האחות עשוי להתבצע שלא על פי ההוראות.
  • "משחק הכוחות בין אחות לרופא" אינו מסייע לשינוי פרקטיקה רפואית משום שהוא מחזק את האמונה כי הטיפול בגאזה הנו מוצלח.
 
במדינות כגון ארצות הברית, גרמניה ויפן, למרות שהרופא הוא שרושם את החבישה, יתכן שאופן ההנחה או ההסרה לא יבוצע על פי ההוראות. במחקרם של Turner ועמיתיו, נמצא שלמרות שנרשמו חבישות גאזה "wet to dry", אחיות הספיגו את התחבושות לעתים קרובות בעת הסרתן למרות שקיבלו הוראות להסירן כשהן יבשות כדי להקל על הטרייה מכאנית.
סירוב גלוי זה של אחיות למלא אחר הוראות הרופא אינו ייחודי לטיפול בפצעים, ומיוחד באופן מסורתי ל"משחק הכוחות בין רופא לאחות". דבר זה מתרחש כאשר הרופא סבור שהוראותיו מבוצעות כלשונן, אך במציאות האחות פועלת על פי מה שנראה לה כפרקטיקה הטובה ביותר למטופל.
מובן שדבר זה תורם רק מעט לשינוי בפרקטיקה רפואית משום שהוא תורם רק לחיזוק האמונה שהטיפול בגאזה הנו מוצלח.

 
מסקנות
הסיבות להמשך השימוש בגאזה הן ללא ספק מורכבות, ולא ניתן לקשור אותן בפשטות לעלות התחבושת או לתפיסה של חוסר ראיות רפואיות.
אין ספק שחינוך מהווה חלק משמעותי בהעברת מידע למטפלים, אך יש לזכור שבמסגרת הדרישות הקיימות להענקת שירותים רפואיים והכמות המצטברת של מידע שעל מטפלים לקרוא, הטיפול בפצעים נמצא בדרך כלל במקום נמוך ברשימת העדיפויות.
לכן היכולת לשנות פרקטיקה נפגעת בשל מחסור בידע על הדרך בה חבישות מסוימות פועלות, בעיקר בשל המגוון הגדול של מוצרי חבישה מודרניים הקיימים כיום. מונחים כגון חבישה אטומה, לא אטומה, חדירה למחצה, ושומרת לחות עשויים להיות מבלבלים עבור מי שאינו מומחה, שהוא בדרך כלל האדם המעניק את עיקר הטיפול במסגרות רפואיות.
אם אנשים בעלי ניסיון ו/או זמן מוגבל מפרשים מונחים אלה כחבישות שמשמרות לחות מספקת בפצע ושומרות על סביבה לחה, הרי שניתן לראות בשימוש בתחבושות "wet-to-moist" שיטת חבישה מתאימה.
במקרים מסוימים, החלטות מודעות הנוגעות לבחירת חבישה מתקבלות על ידי מומחים בעלי ידע מספיק, אך הארגון בו הם עובדים מונע מהם לאכוף את סמכותם וליישמה בטיפול.
תהיה הסיבה אשר תהיה, עם כמות המחקר שבוצע ופורסם מאז הצגתה של תפיסת ריפוי הפצעים בסביבה לחה, קשה לתאר שפרקטיקות ריטואליות ומיושנות כאלה יתקיימו בתחום אחר כלשהו של טיפול רפואי.

 
נקודות מפתח
  • היכולת נפגעת בשל מחסור בידע מספק על הדרך בה חבישות מסוימות פועלות, בעיקר בשל המגוון הגדול של מוצרי חבישה מודרניים הקיימים כיום.
  • במקרים מסוימים, הארגון בו עובדים המטפלים מונע ממומחים בעלי ידע מתאים לאכוף את סמכותם בנוגע לטיפול.
  • לסיכום, תהיה הסיבה אשר תהיה, קשה לתאר שפרקטיקות ריטואליות ומיושנות כאלה יתקיימו בתחום אחר כלשהו של טיפול רפואי.
 

Go Back  Print  Send Page


 


פילטל - מפיצה ומשווקת מוצרי ConvaTec בישראל                                     שיחת חינם: 1-800-800-150


 


 
לייבסיטי - בניית אתרים